נמלים וכנימות: מדוע אין טעם להיאבק באחד בלי לטפל גם באחר

גננים נוטים לראות בנמלים ובכנימות שתי בעיות נפרדות. למעשה זו בעיה אחת, ואין טעם לפתור אותה בחלקים.

הנמלים ניזונות מטל הדבש — ההפרשות המתוקות של הכנימות. למען מקור המזון הזה הן מתנהגות כרועות צאן: מעבירות את הכנימות לנצרים צעירים, מגינות עליהן ממושיות ומעינפזיים, ובחורף נושאות את הביצים אל הקן כדי להחזירן לצמחים באביב. כאשר מטפלים בהן כך, מספר הכנימות גדל בקצב גבוה פי כמה מאשר בלעדיהן.

מכאן נובעת המסקנה המעשית: טיפול בכנימות בלי להביא בחשבון את הנמלים נותן תוצאה זמנית. הנמלים ישקמו את המושבה שהושמדה, יביאו כנימות חדשות מצמחים סמוכים — ולאחר שבועיים-שלושה תחזרו לאותו מצב.

התוכנית היעילה מורכבת משני חלקים. הראשון — להגביל את הגישה לצמחים: חגורות לכידה על גזעי עצים, וניקוי קליפה מתה שבה הכנימות חורפות. השני — לפעול נגד קן הנמלים עצמו, ולא נגד הנמלים האוספות. כאן פועלים פיתיונות וג׳לים בעלי השפעה מושהית: הפרטים העובדים נושאים את הפיתיון לקן ומאכילים בו את המלכה ואת הזחלים. תכשיר שהורג במקום אינו פוגע בקן ולכן נותן רק מראית עין של תוצאה.

ונדרשת סבלנות: בפיתיונות, ההשפעה הבולטת הראשונה מופיעה לאחר כמה ימים, והיעלמות מלאה של המושבה נמשכת שבועיים-שלושה. חפירת קן הנמלים באת מהירה יותר, אך בדרך כלל רק גורמת למושבה לעבור כמה מטרים הצידה.