קרציות: איך לטפל נכון בחלקה
טיפול בכל השטח אינו נחוץ ואינו מועיל — עובדים באזורי הסיכון.
טיפול אקריצידי בחלקה מעורר שתי תפיסות שגויות מנוגדות. יש הסבורים שצריך לטפל בכל מקום ובתדירות גבוהה ככל האפשר, ואחרים סבורים שאין בכך טעם, משום שהקרציות יגיעו בכל מקרה מהשטח הסמוך. שתי הקיצוניות שגויות.
הקרציה נעה מעט: במשך כל חייה היא עוברת עשרות מטרים, לא קילומטרים. לכן חלקה שטופלה נותרת מוגנת יחסית, והחדירה העיקרית מגיעה מהגבולות — מהיער, ממגרש ריק, מחלקה סמוכה נטושה ולאורך שבילים.
מכאן נובע ההיגיון של הטיפול: אין לעבוד באופן רציף על כל השטח, אלא לפי אזורי סיכון. מדובר בשטח שלאורך הגבול עם אזור שלא טופל, בשבילים ובדרכי מעבר, באזורי מנוחה ובמגרשי משחקים, במקומות עם עשב גבוה ושיחים ובשטחים מתחת לעצים עם שכבת עלים צפופה. מדשאה פתוחה וקצוצה במרכז החלקה כמעט אינה זקוקה לטיפול — לקרציה אין שם מקום להימצא.
לתנאי הביצוע יש חשיבות. מטפלים במזג אוויר יבש, כשהקרקע התחממה, בשעות ללא רוח — בבוקר או בערב. גשם ב-24 השעות הקרובות מוריד את העבודה לטמיון. את הטיפול הראשון מבצעים בדרך כלל במחצית השנייה של אפריל או בתחילת מאי, ובמידת הצורך חוזרים עליו לקראת אוגוסט, לקראת שיא הפעילות השני.
ומה שהטיפול אינו מבטל: כיסוח עשב, פינוי עלים וענפים שנשרו, לבוש סגור ובדיקה לאחר כל יציאה לעשב. הטיפול מפחית את הסיכון, אך אינו מאפס אותו — ואילו בדיקה מאפסת אותו כמעט לחלוטין אם מבצעים אותה בזמן.